| נשלח ב-25/9/2005 19:19 |
 |
| |
בחזרה לעתיד-פיק חדשדש
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: למה לגלות? זה יהרוס הכל!
דירוג (נודיע אם ישתנה): PG-PG13 (כנראה..^^)
תקציר: הארי עומד בפני זמנים לא קלים, שלא נזכיר כמה גילויים מפתיעים ומקרה מוזר ביותר..
טיזר: זהו, ברגע שתתחיל השנה הוא כבר לא יראה את הרחוב הזה יותר. הוא לא יאלץ להתמודד עם חבורת הבריונים של דאדלי לבדו, רק בגלל שהוא יודע שנאסר עליו לבצע קסמים. הוא לא יאלץ לחכות לבדו בלי חדשות כלשהן. בסוף השנה, הוא יהיה חופשי.
ספויילרים: בהחלט.. כל הספרים עד עכשיו..
תודות:
לשירלי (mc2000) המתוקה והנפלאה!
לאביטל (HERMI) המושלמת שעשתה את הבטא!
זה קצר כי זה רק פרולוג..
פרולוג
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר כשהארי פוטר בן השש עשרה התעורר בבהלה, מזיע.
שוב היה לו סיוט, אך הפעם שונה מקודמיו; הוא ביקר בבית הקברות שבהוגוורטס, עובר בין מצבותיהם של הוריו, סנדקו האהוב סיריוס, סדריק ושל מנהל בית ספרו לשעבר, פרופסור דמבלדור. נראה היה כי חלומותיו של הנער שוב מנסים להזכיר לו את גורלו. מעולם לא היה בבית הקברות זה וראה את כל המצבות הללו, בחלומותיו. הוא תמיד ביקר בבית הקברות בו ראה את שובו של אויבו, מביט במצבתו של סיריוס שהפכה לשל דמבלדור, לאחר שגם הוא מת. הארי התרגל לסיוטים, אך זה היה יותר מידי בעבורו.
הוא קם באיטיות מהמיטה, יודע שלישון הוא כבר לא יצליח הלילה, והתיישב ליד השולחן הקטן שליד מיטתו בעלת המצעים הכחולים שהיו שייכים גם הם בעבר, למי אם לא לדאדלי, בן דודו. הוא רצה לכתוב על כך לרון והרמיוני, אך הדוויג הייתה בציד ומה הוא כבר יכתוב?
'ראיתי את בית הקברות בהוגוורטס ושם היו מצבות של כל מי שראיתי מת?' זה יהיה טיפשי מצדו לכתוב זאת. אז עלה בדעתו לצאת לסיבוב ברחוב.
למרות השעה המוקדמת, הרחוב הקר כבר הואר על ידי קרני אור חלשות של השמש הזורחת. הארי התלבש ויצא בשקט מן הבית, נזהר שלא להעיר את הדרסלים. הרחוב היה שקט, כמו תמיד. חלונות הבתים היו סגורים ופנים הבתים הוסתר על ידי וילונות נוצצים מאור השמש.
הארי הלך באיטיות ברחוב, מביט בבתים. הליכתו נמשכה כשעה שלמה, עד שהגיע לספסל שעוד נח שלם בפארק. הוא התיישב והשעין את ראשו על משענת הספסל.
זהו, ברגע שתתחיל השנה הוא כבר לא יראה את הרחוב הזה יותר. הוא לא יאלץ להתמודד עם חבורת הבריונים של דאדלי לבדו, רק בגלל שהוא יודע שנאסר עליו לבצע קסמים. הוא לא יאלץ לחכות לבדו בלי חדשות כלשהן. בסוף השנה, הוא יהיה חופשי.
"הארי, מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" קולה של גברת פיג קטע את קו מחשבותיו. היא נראתה זקנה מתמיד וגם לה, כמו ללופין, היו עיגולים גדולים מתחת לעיניים.
"היה לי סיוט" מלמל הארי בתשובה והרים את ראשו.
"סיוט?"
"כן. למה את ערה?"
"אני? אני מחכה למכתב."
"בשעה כה מוקדמת?" הוא שאל, מתחיל לחשוד. מי ישלח מכתב בשעה כזאת מוקדמת?
"בהחלט. אלאסטור ורמוס אמרו שישלחו לי בשעה הזאת, כיוון שאין סכנה שמישהו יחשוד בזה, ינשוף במשך הלילה ושעות הבוקר המוקדמות."
"מה שלומם?"
"הם בסדר. עובדים קשה מן הרגיל במסדר, אבל הכול בסדר."
"יש חדשות?" שאל, יודע שלא באמת יקבל תשובה. לא סיפרו לו דבר בקשר למסדר. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך, שנאלץ היה לשמוע חדשות של מוגלגים כדי לדעת אם דבר מה קרה. עיתון הנביא היומי אמנם הגיע אליו, אך הארי לא דאג לעיין בו כיוון שכל הכתבות שנמצאו בו היו איך להגן על הבית. הארי בהחלט לא הופתע שהנביא לא הפסיקו לכתוב את זה.
"למען האמת, כן. קראב וגויל, חבריו של לוציוס מאלפוי, נתפסו לפני שבוע."
"באמת?" שאל הארי בפליאה. מדוע דווקא רק עכשיו מספרים לו?
"אכן כן. הם הוכנסו לאזקבאן" היא אמרה בשקט והסתובבה ללכת. "ולפני שאשכח, הארי, הם מוסרים שיבואו לקחת אותך בקרוב. אולי עוד השבוע. להתראות," מלמלה והלכה משם, מותירה את הארי לחשוב.
יומיים לאחר אותו הבוקר, הארי אכן קיבל מכתב מרון שבישר כי המסדר ייקח אותו תוך שלושה ימים. הארי היה מאושר, עד כמה שיכל היה להיות. ואכן, המסדר הגיע.
תגובות בונות יהיו נחמדות ^_^
חולה על דניאל רדקליף הכוסון
כנסו לאתר שלי:www.magichp.tipo.co.il
תוקן על ידי - יסמיןגרנות - 25/09/2005 19:21:10
תוקן על ידי - יסמיןגרנות - 25/09/2005 19:24:11
|
|
|
|
| נשלח ב-25/9/2005 19:23 |
|
| |
יפה! מעניין מאוד מקווה ומצפה להמשך.
שלך,
אביטל.
NOCH JEMAND DEUTSCH?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/9/2005 20:35 |
|
| |
יסמין, אני שמחה שפירסמת:)
חוץ מזה, תודי לליהיא, היא הכירה לי את אביטל^^
תודה לנטי מתוקתי!!!!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/9/2005 20:37 |
|
| |
לבקשתך-
תודה רבה לליהיא על שהכרת לשירלי את אביטל!!
חולה על דניאל רדקליף הכוסון
כנסו לאתר שלי:www.magichp.tipo.co.il
|
|
|
|
| נשלח ב-25/9/2005 23:10 |
|
| |
טיפה התבלבל לי פה כל הסדר של הפירים
---מכיל ספויילרים---
אם אמרת שהארי בן 16 אז הוא רק מתחיל את השנה השישית שלו וספויילרים לספר השישי לא צריכים ליהיות כי זה תקופת זמן אחרת
אם התכוונת שזה הספר השביעי כאילו אז הוא בן 17(כמעט) ואני משער שכן התכוונת כי ציינת שדמבלדורר מת
חוץ מזה 3 זה עדיין אמצע הלילה בקיץ אפילו בחמש וחצי יהיה חושך... ושלא נדבר איזה קר בשעות האלו...
וגם את רצה מאוד מהר - עוד שבוע יבוא לאסוף אותך, אחרי כמה ימים הוא קיבל את המכתב שאומר שיבואו לאסוף אותו עוד 3 ימים, והם באמת באו? זה דילוג מהיר מאוד אפילו מידי של הזמן הזה
ואם היית רוצה פשוט לדלג עליו היית מתחילה את הסיפור שבוע מאוחר יותר כאילו יום לפני שבאים לאסוף אותו, ושוב אם זה ספר שנה שביעית למה צריכים לאסוף אותו אם הוא יודע להתעתק?
חוץ מזה היה עוד כמה טעויות קטנות...
אני רק אשמח אם תגידי לי אם זה אמור ליהיות שנה שישית או שביעית זהב יסדר לי טיפה את הפיק הזה בראש...
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2005 22:01 |
|
| |
להארי יש יומולדת בסוף החודש הראשון של החופש
31 ליולי/1 לאוגוסט...
חוץ מזה ב3 בבוקר אור? אולי בימי חורף כשהשעה היא שעה אחת אחורה אבל זה אמצע הקיץ אז עדיין לא נראה לי הגיוני...
ועוד טעויות קטנות, אוף עכשיו אי לי כוח לחפש :P אני אחפש יותר מאוחר
ד"א אם לא רשמתי בתגובה הקודמת (ואם כן אז אפשר להגיד פעמיים) פיק (פרולוג) מאוד נחמד 
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 22:08 |
|
| |
אוי..סליחה..טעות שלי..כתבתי בטעות חודש שני במקום ראשון..סליחה..
חולה על דניאל רדקליף הכוסון
כנסו לאתר שלי:www.magichp.tipo.co.il
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2005 20:08 |
|
| |
הנה הפרק:
תודה לאביטל המתוקה!
פרק 1
בית משפחת דרסלי היה מסודר להפליא והמשפחה יצאה למשחק באולינג לכבוד יום הולדתו של דאדלי, אבל את הארי פוטר, הנער, השאירו בבית לבד. את ההזדמנות הזאת ניצלו חברי המסדר ושלחו את טונקס, שהייתה שמחה מעט יותר, לופין ועין הזעם מודי.
הארבעה ישבו בסלון, נינוחים בידיעה שייקח לדרסלים הרבה זמן עד שיחזרו.
"במפתח מעבר?" שאל הארי לאחר ששמע את דבריו של לופין.
"כן. היות ולא נוכל להתעתק בלעדיך, ואתה נבחן רק בשבוע הבא," ענה לופין שנראה היה עייף מתמיד.
מתחת לעיניו היו שקיות גדולות.
הארי לקח את מזוודתו שארז יומיים לפני כן, והחזיק את מפתח המעבר שהיה גיליון של עיתון נוער מוגלגי בשם 'תיכון גועש', יחד עם שלושת חברי המסדר.
לאחר מספר שניות הרגיש הארי איך הוא מתרומם ומסתחרר במערבולת של צבעים, אם כי לפתע שם לב שחברי המסדר לא בסביבתו. רגליו נחתו בכבדות על הקרקע והארי נפל מעוצמת המכה. הוא התרומם באיטיות, מביט סביבו, מוודא שעיניו אינן מטעות אותו; הוא היה במדשאות של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. היער האסור נראה אפל כתמיד, אם כי מעט יותר צעיר. בקתתו של האגריד שכנה בצמוד ליער ולא נראה בה כל שינוי. הארי החל ללכת לעברה כי שם לב שדבר מה לא נראה כשורה.
+~+~+~+~+~+~+~+
בכיכר גרימולד :12
"הארי! כל כך טוב לראות אותך!" קראה הרמיוני ברגע שנכנסו לבית. נער בעל שיער שחור כלילה הביט בה כלא מזהה אותה.
"הארי? על מה- ירחוני! וואו, אתה נראה מבוגר! מאוד מבוגר. מה קרה לך?" קרא הנער כשראה מי נמצא לידו.
"הארי, מה קורה לך? ממתי אתה קורא לי ירחוני?" השיב לופין ודאגה נשמעה בקולו.
"על מה אתה מדבר? מאז שהכרנו!"
"הארי, אתה מעולם לא קראת לי ירחוני."
"אולי תגידו לי כבר מי זה הארי ומי אתם בכלל?"
"אוקי, אני חושב שיש לנו פה בעיה קטנה," אמר רון, מבולבל מתגובת חברו הטוב.
"אני מסכים. משהו לא בסדר עם פוטר," מלמל מודי.
"אין שום בעיה איתי. זה אתם המשוגעים! אתם קוראים לי הארי!" קרא בקול הנער למשמע דבריו של מודי.
"אז, מי אתה?" שאלה לפתע טונקס. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברה באותו הערב.
"ג'יימס. ג'יימס פוטר. תגיד להם ירחוני!" הוא קרא בקול. הם הביטו בו המומים.
"מה?" מלמל לופין. "זה בלתי אפשרי!"
"למה? מה קורה פה בכלל? רגע אחד הייתי מחוץ לאולם הגדול וברגע השני אני.. בבית של רך כף?!" צעק ג'יימס לאחר שהביט סביבו והבין היכן הוא נמצא. "ירחוני, רך כף יהרוג אותך אם הוא יידע שאנחנו פה!"
"הוא לא ידע. אתה יכול להיות רגוע בקשר לזה," מלמל לופין בעצב.
"מה? למה?"
"ובכן, זה סיפור ארוך למדי ולא מובן למי שלא יודע את כולו. ג'יימס, אנחנו יותר מבוגרים משנדמה לך. תכיר... את העתיד," אמר לופין. "אני לא מאמין שאני אומר את זה," הוסיף לאחר כמה רגעים.
"זה טירוף! זה בלתי אפשרי! איך זה קרה לעזאזל?!"
"אנחנו לא יודעים."
"אבל אנחנו נגלה במהירות. זו הבטחה," הוסיף מודי למראה פניו המבועתות של ג'יימס.
+~+~+~+~+~+~+~+
בינתיים בהוגוורטס:
הארי דפק על דלת הבקתה בחוזקה, שזו לאחר מספר שניות נפתחה.
הארי נכנס.
"ג'יימס! מה יש לך, אתה, לעשות פה בשעה כזאת? אתה צריך להיות בחדר המועדון!"
"ג'יימס? על מה אתה-" הוא נעצר כשמבטו נפל על השתקפותו מאחד הארונות. הוא סקר את עצמו ונדהם לגלות שעיניו הפכו לחומות וצלקתו נעלמה. 'משהו בהחלט לא בסדר במקום הזה' חשב הארי.
"אתה... אתה יודע מה, האגריד? אתה צודק. אני צריך כבר ללכת," הוא מלמל במהירות ויצא מן הבקתה, מותיר את האגריד מבולבל.
"קודם מודי, לופין וטונקס נעלמים ואז אני מגיע להוגוורטס שאחר כך האגריד קורא לי ג'יימס. אני נראה שונה. מה קורה פה?" הוא מלמל לעצמו. הוא חייב לדבר עם פרופסור מקגונגל!
מהר מתמיד, רץ הארי, עבר את המדשאות ונכנס להוגוורטס. משרדו הישן של דמבלדור, שכעת היה של פרופסור מקגונגל, ניצב קרוב מאוד לכניסה. הארי ניגש למשרד, מבחין בהעדרם של גרגולי האבן.
"מה הסיסמה של מקגונגל?" הוא מלמל לעצמו. נראה היה כי המשרד מישהו מתוך המשרד שמע אותו, כיוון ששניות ספורות לאחר מכן נפתחה הדלת. הארי נכנס פנימה באיטיות, מביט סביבו. משהו במקום היה שונה ממה שהכיר. הוא נראה חדש יותר וצעיר יותר. שתים עשרה תמונות ניצבו על הקירות.
'שתיים עשרה? מה עם דמבלדור? למה הוא לא מופיע באחת התמונות?' שאל את עצמו הארי.
"במה אוכל לעזור לך, ג'יימס?" קול נינוח ורגוע קטע את חוט המחשבה של הארי. קול שהארי זיהה כ...
"דמבלדור! אבל איך?" הוא קרא בהפתעה.
"איך מה?" השיב דמבלדור, שלא הופתע לראות את הארי מתפרץ למשרדו בשעה כה מאוחרת מבלי להחשיב זאת שהדלת הייתה פתוחה.
"אתה... לא חשוב, אני צריך לדבר איתך," זה בהחלט מה שהיה צריך; דמבלדור הוא היחידי שיידע מה קרה.
"מה העניין, ג'יימס?"
"גם אתה? למה אתה קורא לי ג'יימס?"
"אתה בסדר?"
"חוץ מזה שאיכשהו הגעתי למדשאות הוגוורטס לבד, באמצע הלילה?, כן אני בסדר גמור."
"אם זכרוני אינו מטעני, סבורני שהלכת באמצע הסעודה."
"מה? לא, הייתי אצל הדרסלים ו..."
"הדרסלים?"
"כן! דודים שלי! אתה יודע. פטוניה וורנון."
"אני חושב שיום- יומיים במרפאה יעזרו לך, ג'יימס."
"מה? פרופסור דמבלדור, מה קורה פה לעזאזל?! למה אתה קורא לי ג'יימס?"
"אינך ג'יימס פוטר?"
"לא ואתה יודע את זה! אני הארי. הארי פוטר."
"הארי פוטר?" שאל דמבלדור שמעט זלזול נשמע בקולו. הארי לא היה רגיל לשמוע את דמבלדור מדבר כך. הוא הביט בו בבלבול כשמבטו נפל על לוח שנה קטן שנח על השולחן. אז התבהר לו מה קרה; הוא הגיע לעבר. אבל איך?
'מפתח המעבר! משהו השתבש!' הוא חשב.
"האם יש לך קשר לג'יימס במקרה?"
"כן! אני הבן שלו ומסתבר... מסתבר שאני מהעתיד" אמר הארי, מופתע בעצמו מהמילים שיצאו מפיו. "אני צריך לחזור לעתיד. אם אני פה.. אני חושב שזה אומר שג'יימס בעתיד."
דמבלדור הופתע גם הוא.
"איך הגעת לכאן?"
"אני לא יודע. נגעתי במפתח מעבר וזהו, הופעתי כאן."
"הופעת? סתם כך?"
"כן."
"טוב. בינתיים לא נוכל לעשות דבר, כך שתאלץ להעמיד פנים לזמן מה."
"לזמן מה?! כמה זמן זה אומר?"
"עד שנברר מה בדיוק קרה ואיך להחזירך הביתה. אך עליך לזכור, אסור לך לשנות פה דבר, אחרת תשבש את העתיד."
"אבל..."
"בלי אבל. אסור לך לשנות או לספר דבר. זה ברור?"
"כן. זה בסדר" מלמל הארי בכניעה. הוא לא רצה להסתבך עם דמבלדור. דמבלדור מעולם לא דיבר איתו בכזאת תוקפנות, מעולם.
"אפשר לפחות לדעת לאיזה שנה עולה אבא שלי?" שאל, מנסה לגלות כמה שיותר מידע.
"ג'יימס עולה לשנתו השביעית," אמר דמבלדור בקצרה וסימן להארי שהוא יכול ללכת. היה משהו בעיניו, משהו שהארי לא זיהה. נראה היה כי בתוך כל התוקפנות הזאת יש עצב רב. כאילו אינו רוצה לדבר כך אל הארי אך אין לו ברירה. "והיזהר, סבורני שאתה מכיר את וולדמורט מהעתיד. הוא מנסה לעלות. אל תסתובב לבדך."
חמש דקות לאחר מכן, הארי מצא את עצמו מתהלך במסדרונות באיטיות. ראשו כאב. הוא העביר בראשו כל פיסת מידע שניתנה לו על הוריו ועל הוגוורטס בימים ההם.
"היא התחילה לצאתך עם ג'יימס בשנה שביעית" כך אמרו לו סיריוס ולופין כשהיה בשנתו החמישית בהוגוורטס. עכשיו הוא יוכל לראות שוב את אימו ואת סיריוס. אמנם לא יוכל לראות את אביו – כך ניחש, בהתחשב בעובדה שהוא נראה בדיוק כמוהו בכל בחינה שהיא, אפילו העיניים- אך הוא יזכה להכיר את האנשים האהובים עליו יותר טוב. אבל כשחשב על המשפט הזה שנאמר לו, הבין דבר אחד; הוא אמור לצאת עם אימו השנה, או לפחות לגרום לה להתאהב בו, עד כמה שזה נשמע מגוחך. הוא חייב לגרום לעצמו להיוולד. מחשבותיו נקטעו על ידי קול מוכר שקרא בשמו, או יותר נכון להגיד, בשם אביו. זה היה לופין, או כמו שהיה על הארי לקרוא לו מאותו הזמן, ירחוני.
"מה אתה עושה פה? אתה יודע שאתה מדריך ראשי ואני מדריך! אתה בעיקר צריך לשמש דוגמה! זו שעת הסיור שלי. אתה אמור להיות במיטה." הוא אמר בקול מיואש.
"באמת? אני מדריך ראשי?" השיב הארי בשאלה.
"כן ואתה יודע את זה! עכשיו אני אצטרך לדווח עליך, קרניים!"
"לא, אתה לא. הייתי אצל דמבלדור," מלמל הארי, עדיין מופתע.
"אצל דמבלדור? למה?"
"לא משנה..."
"אתה בטוח?"
"כן."
"טוב, אז לך לחדר. אני אבוא תוך רבע שעה. דרך אגב, הסיסמה השתנתה. עכשיו זה 'עוף חול'."
"אוקיי, תודה. ביי."
"ביי."
הארי התהלך לכיוון מועדון גריפינדור בתקווה שחדר השינה באותו מקום. לשמחתו החדר אכן היה באותו מקום.
תגובות בונות יהיו נחמדות!
חולה על דניאל רדקליף הכוסון
כנסו לאתר שלי:www.magichp.tipo.co.il
תוקן על ידי - יסמיןגרנות - 30/09/2005 20:14:11
|
|
|
|
| נשלח ב-2/10/2005 00:51 |
|
| |
למעשה אני לא יכולה לתת תגובה בונה, מפני שזה פיק של יסמין שאותו אני מבטא.
דבר אחד אני יכולה להגיד; הרעיון של הפיק יפה ומשעשע ואם תמשיכו לקרוא ולהתעניין, תקרעו מצחוק.
יש די הרבה הומור, על פי כך שהארי מגיע לעבר ולומד להכיר את סיריוס ולופין יותר לעומק ממה שמכיר אותם עודם מבוגרים.
יש קטעים שנזכרים בדברים שקרו, טובים ורעים.
וזה מביא לידי הבנה שזה קורה כמעט לכל איש, אחרת לא קוראים את הקטעים האלה.
זה כמעט בכל פיק ככה, שעד כה קראתי או ביטאתי.
גם אני ניזכרתי בדברים דומים שקרו לי והבנתי שאני לא שונה מהאחרים.
אני יכולה לקבל חברה, אבל בקושי אני מקבלת, רק דרך CHAT.
כאלה גם פה מצאתי, או שזה רק נדמה לי.
בכל מקרה, ירדתי לגמרי מהנושא של הפאנפיק.
זה פאנפיק נפלא למדי ומשעשע, כמו שכבר כתבתי למעלה.
אביטל
NOCH JEMAND DEUTSCH?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2005 23:11 |
|
| |
לא הגבתם לפרק אני מקווה שהפרק הזה יקבל קצת יותר אהדה..
קבלו במחיאות כפיים את הפרק שנמצא פה תודות לאביטל:
פרק שני
"קרניים, קום כבר!" נשמעה צעקה וכרית הוטחה בראשו של הארי. הוא פקח את עיניו באיטיות וגילה את סיריוס עומד על ידו עם כרית בהיכון. הוא הרגיש את הדמעות מאיימות לצאת, ולכן העמיד פנים שהוא חוזר לישון בכוונה והתכסה עם השמיכה עד הראש, על מנת שסיריוס לא יראה אותו בוכה. הרי הוא לא יבין למה. הוא לא יודע שימות צעיר למדי. לאחר מספר דקות הדמעות כבר התייבשו והארי קם באיטיות מהמיטה. איש לא היה בחדר. הארי הניח שסיריוס יצא, כשהבין שלא יצליח להעיר אותו. הוא התלבש במהירות ויצא גם הוא מהחדר, מתכונן ליומו הראשון בתור אביו.
+~+~+~+~+~+~+~+
"אז מה עושים?" שאל ג'יימס את הרמיוני בארוחת הבוקר. היא הייתה היחידה שכבר התעוררה.
"אני באמת לא יודעת, אבל יש לי רעיון."
"מה?"
"ובכן, אני חושבת שאם אתה הגעת לכאן במקום הארי, אולי הוא הגיע לזמנך במקומך."
"מה?!"
"אבל זה רק רעיון," היא מיהרה לומר כשראתה את הבעת פניו.
"אבל הוא ישנה את כל העתיד!"
"ואולי הוא יודע מה הסיכון? אני מכירה את הארי. הוא נער חכם. הוא בטח כבר הבין איפה הוא והלך לדמבלדור, אם זה נכון, כמובן."
"אבל... מה אם לא? ז"א, לפי מה שסיפרתם לי, רך כף... מת, וכך גם דמבלדור. אם הוא יראה אותם הוא יחשוב שהם אוכלי מוות או משהו כזה."
"לא נראה לי. כלומר, הוא יודע לזהות מתחזים. כבר היה לו עסק עם אדם שהיה בקשר איתו והסתבר שהיה מתחזה."
"מי?"
"עין הזעם מודי."
"באמת?"
"כן.. אבל עזוב את זה לרגע. אם הוא באמת בעבר, הוא בטח במקום שממנו אתה הלכת. אותו זמן. איזו שנה אתה?"
"שביעית."
"אוי לא," נשמע קולו של לופין מהדלת.
"אוי לא?" שאלו ג'יימס והרמיוני בפליאה.
"זו השנה ש..לילי וג'יימס התחילו לצאת."
"מה? לילי הסכימה לצאת איתי?! יש!"
"לא. לא 'יש!'. אם שכחת, אתה פה והארי שם. ז"א הוא יתחיל לצאת איתה ואני לא ממש חושב שזה רעיון טוב."
"נו! עד שהיא מוכנה לצאת איתי, זה לא אני? אלוהים, החיים כל כך לא הוגנים! אז מה נעשה?"
"אני ממש לא יודע."
"אף אחד לא יודע. קרו יותר מידי דברים בשנים האלו... המון דברים. לופין, אולי תספר לנו בדיוק מה קרה לג'יימס בשנה השביעית שלו?" שאלה הרמיוני.
"בואו נראה... הוא הפך למדריך ראשי, החל לצאת עם לילי, הציל את סנייפ ממני, הוא עשה הרבה דברים."
"מה זאת אומרת 'הצלתי ממך את סבר-מאוס'? למה הצלתי אותו?"
"סיריוס הביא אותו לערבה המפליקה בליל ירח מלא."
"מה? הוא מטורף?"
"אממ... כן. הוא היה די מטורף."
+~+~+~+~+~+~+~+
הארי ירד לחדר המועדון, שם מצא את סיריוס ולופין, והלך איתם לארוחת הבוקר.
פרופסור מקגונגל עברה וחילקה את מערכת השעות. הארי גיחך לעצמו כשהבין כמה זמן המורים בהוגוורטס מלמדים ועד כמה הם זקנים. השיעור הראשון היה שינויי צורה. הוא הניח שהשיעור יהיה עם פרופסור מקגונגל. לאחר ארוחת הבוקר, בה פגשו גם את פיטר פטיגרו (הארי ניסה להתעלם ממנו עד כמה שיכל), ארבעתם הלכו יחדיו לשיעור.
"תגיד, קרניים, מתי יתחילו אימוני הקווידיץ?" שאל לפתע סיריוס.
"אימוני הקווידיץ?" שאל הארי בפליאה. כמובן, ג'יימס פוטר היה מצטיין בקווידיץ. ברור שימנו אותו לקפטן.
"אממ, כן! אנחנו צריכים להתחיל לפני העונש הבא שלנו..." הארי גיחך למשמע מילים אלו.
"אני לא יודע. אולי כבר השבוע."
"מעולה. אני מת להביס שוב את סלית'רין."
"אנחנו נביס אותם... אל תדאג," מלמל הארי באיטיות, עוקב אחריהם לכיתה. הוא התרגל לחיים האלו במהירות ואכן, תוך פחות משבוע הוא ערך את האימון הראשון, בו ראה מה עושה כל אחד. למזלו, הוא היה מוכן לתפקיד המחפש, תפקיד שקיבל על עצמו כששמע את סיריוס מודיע על כך שהמחפש הנוכחי היה יותר טוב כרודף. האימון היה בהחלט טוב. הוא לא שיער שסיריוס היה חובט כל כך טוב. כל חברי הקבוצה ריחפו על גבי מטאטאי חץ כסף. הארי זכר את המטאטא מתיאורה של מדאם הוץ. לאחר האימון, השעה הייתה מאוחרת וסיריוס והארי כבר יישבו בחדר המועדון, לא רוצים להעיר את לופין וזנב תולע.
"מה קורה לך?" שאל לפתע סיריוס בזמן שצפו בלהבות באח.
"מה? על מה אתה מדבר?" שאל הארי במהירות, בולע את רוקו.
"לא דיברת על לילי כל השבוע, לא הטלת קללות על עוברי אורח מסכנים ולא הצעת רעיונות לתעלולים."
"אה, זה," מלמל הארי בהקלה. "החלטתי לעזוב אותה. אין לי סיכוי איתה," הוא שיקר. הוא זכר את לופין אומר לו שלילי התאהבה בג'יימס בשנה שביעית, לאחר שהאגו שלו ירד.
"יש לך חום. אתה צריך ללכת למרפאה, ומהר."
"למה?"
"כי אתה מניח ללילי. זה לא מספיק?!" הוא שאל והתפרע מצחוק. הארי חייך. לאחר כרבע שעה הם עלו לחדר והלכו לישון.
בבוקר למחרת, הארי קם מוקדם למדי. הוא התארגן במהירות וירד למדשאות.
האוויר היה קריר כאילו מעיר אותו משינה עמוקה. הרוח נשבה על פניו וליטפה בנעימות את שערו. ביקתתו של האגריד נראתה מזמינה מאוד, אך הארי ידע שהאגריד על בטוח ישן. הוא התהלך באיטיות לכיוון העץ הגדול שעמד בקצה האגם. העץ שהכיר מזיכרונו של סנייפ שראה בהגיגית.
כשהתכוון להתיישב, הבחין בדבר מה מנצנץ מתוך אֵם-סיקוס שהיה בגזע העץ. במבט מחודד יותר, הארי הבחין בשרשרת לב קטנה שעליה היה חרוט 'גודריק, לב, רוונה'. הכתוביות היו כה קטנות שהארי בקושי הבין. אבל כשהוא הבין, הוא ידע מייד מה זה. לא היה לו ספק בכך שזה היה אחד ההורקרוסים שבסופו של דבר ישמידו את וולדמורט. הוא הכניס אותו לכיס קטן במכנס והביט באגם.
היה קשה לומר שהשבוע שאחרי היה נחמד. הארי התעורר בוקר אחד לאחר שכל הלילה חלם על חבריו הטובים, רון והרמיוני. הוא קם במהירות ויצא למדשאות, לנשום קצת אוויר. כעבור חצי שעה, הלך לאכול ארוחת בוקר, פוגש באולם את חבריו של ג'יימס.
"היי קרניים! איפה היית?" קרא סיריוס ברגע שראה את הארי.
"נשמתי אוויר צח."
"קרה משהו?"
"לא, שום דבר. פשוט קמתי מוקדם, אז יצאתי למדשאות."
"אה.. טוב, בלי דיבורים, לאכול!"
"תגיד, רך כף, מה יש לך בראש חוץ מאוכל?"
"בנות," הוא קרא בקול ואז מלמל בשקט, מביט שאף אחד אינו שומע, "ונימפדורה". הארי הרים גבה. הוא לא ידע שהרגש הוא הדדי ביניהם, וכך גם סיריוס.
לופין גלגל את עיניו ופקח אותן לרווחה כשהביט לעבר דלתות האולם. הארי הביט גם הוא בכיוון הזה, למרות שלא היה צריך. סיריוס קרא מספיק חזק בשביל שכל האולם ישמע. סוורוס סנייפ היה בכניסה, מוקף בבריונים.
"בוא קרניים! בוא נקלל את סבר מאוס מעט. אני מאוד משועמם," הוא מלמל בחוזקה. הארי לא היה צריך לחשוב פעמיים. הוא קם ממושבו במהירות ונעמד מול חבורת בריונים מסלית'רין. הארי זיהה שם את מקנייר ואת קראב וגויל, שדמו מאוד לבניהם לעתיד. סיריוס נעמד ליד הארי אך הארי הרחיק אותו.
"תן לי הפעם לגמור איתו חשבון. יש לנו עסקים לא גמורים."
סיריוס נראה מופתע מאוד, אך הסכים והלך אחורה. כעת היה זה הארי מול חבורת הבריונים. הם כולם נראו זועמים.
"קדימה, סבר מאוס. אתה לא יכול בלי חבורת הטמבלים שלך?"
"נראה אותך, אחד על אחד. תן שעה ומקום," מלמל סנייפ בעצבנות. הארי בהחלט קיווה שזה מה שיגיד. הוא לא רצה להתחיל עכשיו. לילי הייתה שם והוא זכר בבירור את מילותיו של סיריוס אמא שלך לא ממש ידעה על זה. זה מה שאמר לו כשהארי ביקר אצלו דרך האח, אחרי שראה בהגיגית את הזיכרון של סנייפ.
"אחת עשרה. המדשאות. העץ ליד האגם," הוא ענה בקור ובשקט על מנת שהמורים לא ישמעו.
"נתראה."
"מקווה שלא." וכך, בצעדים מהירים ומבט קר וכעוס על פניו, יצא הארי מן האולם הגדול, מלווה בלחשושים רבים. לא עבר זמן רב עד ששלושת הקונדסאים תפסו אותו במבטים שואלים.
"למה לא העפת אותו לעזאזל על המקום?!" שאל סיריוס בכעס
"כי יש לי חשבון לא גמור איתו ואני לא רוצה את המורים מעורבים בזה, תודה רבה. חוץ מזה, ללילי אסור לראות אותי מתעלל באנשים, אפילו בסבר מאוס."
"למה?" הסתקרן פיטר. הארי הביט בו מבט חודר לכמה שניות, כמנסה לסרוק את עיניו.
"כדי שהיא תפסיק לחשוב שאני פוץ!"
"מבזק חדשות, אתה באמת פוץ!" קרא קול של ילדה בעלת שיער חום אסוף ועיניים חומות כדבש. הארי הביט בה בהפתעה. היא נראתה כה מוכרת. היא הזכירה לו את אביו בצורה מדהימה שהארי החל לחשוב שהיא בת משפחה של אביו.
"שלום ג'סיקה!" קרא לופין. חיוך ביישן מעט הפציע על פניו. היא החזירה לו חיוך שופע בטחון, ואז פנתה להארי ומבטה מיד השתנה.
"אני לא מאמינה שאתה עדיין רודף אחריה! שש שנים היא דחתה אותך! למה אתה ממשיך לנסות? היא הדבר היחידי שאתה לא מרים ידיים כשאתה לא משיג אותה, וזה מניסיון."
"ניסיון?" שאל הארי מופתע למעט.
"הלו? יש מישהו בראש הנפוח שלך? לצערי כן. ניסיון. אני אחותך, אתה יודע. אין לי ברירה אלא להכיר אותך," היא שלפה חיוך אחרון ללופין והותירה את השאר מבולבלים כשהלכה, ואת הארי עוד יותר משאר חבריו. זאת דודה שלו. אחת שהוא מעולם לא הכיר. מה קרה לה? גם היא נהרגה?
"עזוב אותה, קרניים, היא סתם מנסה לעצבן."
"לא משנה. זה לא העניין עכשיו. ג'יימס, מה אתה רוצה לעשות לסנייפ?" הפריע לופין לשיחה הלא אישית הזאת.
"שום דבר מיוחד. כמה קללות מוגלגיות פה ושם, כמה לחשים וכשפים לא נעימים. לא משהו רציני," מלמל הארי וניסה לשמור על רצינותו ללא הצלחה כשסיריוס חייך חיוך גדול ומטופש. לקח להארי דקה להבין שהחיוך הוא לא בגללו. נימפדורה טונקס עברה לידם וחייכה אל סיריוס.
"תגיד, רך כף, למה אתה לא הולך אליה?"
"כי זה לא בטבע שלי, אתה יודע. אני תופס בנות שנופלות לרגליי ומשליך אותן."
"יש לך בעיות. אתה לא שפוי."
"אז?"
"שום דבר..." מלמל הארי, מגלגל את עיניו. הם נכנסו לעוד שיעור משעמם בתולדות הקסם, שהועבר על ידי בינס. הארי כמעט נרדם, אבל המחשבה על הערב הופיעה שוב ושוב במוחו שהוא לא הצליח להירדם. כל הקללות שהכיר עברו במוחו. ואכן, כפי שלמד בדרך הקשה, ככל שרצה עוד זמן על מנת לחזור במוחו על לחשים, הזמן עבר מהר יותר.
לבסוף, לאחר יום מתיש, בשעה עשר וחצי בערב, הארי יצא עם גלימת ההיעלמות שלו לכיוון המדשאות. סנייפ כבר היה שם. הם ניגשו אחד לשני, מביטים במבטים מתעבים אחד בשני. שניהם שלפו שרביטים במהירות כה רבה עד כי אם מישהו היה מסתכל מהחלון על מנת לראותם (מה שידע שחבריו עושים באותו הרגע), היה בטוח כי השרביטים פשוט הופיעו שם מעצמם.
"אז, פוטר, לא השתפנת אני רואה," קרא סנייפ.
"חבל. קיוויתי שתהיה עיוור," אמר הארי בקור ציני.
"מצחיק מאוד. שנתחיל?"
"בהחלט."
"אז, על מה אנחנו 'משחקים' פה?"
"'משחקים?'. ובכן, אני מניח שאם תסתובב בתחתונים במשך יום לימודים שלם, זה יהיה מספיק."
"ואם אני אנצח? מה דעתך על...לנשק את בלקטריס בפה, מול כל הוגוורטס?"
"בלקטריס? לסטריינג'?"
"כן, אלא אם כן אתה מפחד."
"ממש לא. אני אולי אקיא אח"כ, אבל מילא. זה שווה את זה."
"אז החלטנו."
"כמובן."
"מעולה. עכשיו בוא נגמור עם השיחה המפגרת הזאת וניגש לעניינים. טרנגלטה!" הארי התחמק במהירות.
"זה הכול?" שאל הארי.
"אתה מבייש את בני הדם הטהור, פוטר. בדיוק כמו כל משפחתך."
"ולמה זה מפריע לך? זה לא שאתה ממש אחד מהם, נכון?"
"איך-?" הוא נעשה לבן כסיד.
"מה, אתה לא מתגאה בזה?"
"נצור את פיך!"
"לא, אני לא אשתוק. יא חתיכת חלאה שכמוך!"
"סילנציו!" הארי התכופף בדיוק בשנייה הנכונה. לאחר שהתיישר, הביט הארי בפניו של סנייפ. הוא לא יכול היה להחליט מה יש במבט הזה. שנאה, זעזוע, הפתעה, או אולי כאב? הארי החליט שהכול ביחד היה משקף את המבט בבירור.
הם החלו בדו-קרב.
"ריקטוסמפרה!" קרא הארי. סנייפ חייך.
"זה כל מה שתוכל?" הוא שאל, משועשע מעוצמתו הקטנה של אויבו.
"כן. ובכן, אני לא עסוק כל היום בכשפים וקסמי אופל רק כי אני בדרכי להיות אוכל מוות, נכון?"
"מאיפה לך שאני רוצה להיות אוכל מוות?"
"אוו, אני יודע הרבה דברים. תגיד, מי זו אותה נערה שצחקה עליך אז כשניסית לעלות על מטאטא מדלג?" גיחך הארי, לאחר שנזכר בשיעור הלטת ההכרה שבו חדר לזיכרונותיו של סנייפ. ושוב, הוא החוויר.
"מ...מאיפה...?"
"זה לא משנה. פרוטגו!" סנייפ נפגע מהמכה והועף אחורנית. הארי חייך, אם כי זה לא התקרב אפילו לכעס שהרגיש בפנים. הארי הביט בסנייפ מנסה לקום.
'זה הזמן. תגמור אם זה וזהו. תנקום בשם הוריך,סיריוס,סדריק ודמבלדור. תנקום!
אני לא יכול! אני לא מסוגל!
אתה חייב! תהרוג אותו. הוא נמצא איפה שרצית!
לא! אני לא מסוגל לעשות את זה! כולם יידעו!
אז מה? הם לא מכירים אותך...
הם יבינו שזה אבא וזה אסור! חוץ מזה, סיריוס לא היה רוצה שאני אעשה את זה.
ברור שכן.
עכשיו שהוא נער כן, אבל הוא יתחרט כשיגדל!
אולי בכלל לא תראה אותו או אף אחד יותר. אולי תתקע כאן...
אני לא אתקע! אני יודע שדמבלדור ימצא דרך להחזיר אותי הביתה! אני לא עושה את זה. אני לא יכול!'
ואכן, הוא הביט בסנייפ בשנאה ומלמל: "אתה לא שווה את זה ואין לך סיכוי. נתראה מחר, ואל תשכח את התחתונים." סנייפ הביט בו במבט מתעב.
הארי היה חייב להודות, שזה היה אחד הדברים הכי מצחיקים שראה, כשהביט בסנייפ, ביום המחרת, מגיע לארוחת הבוקר רק בתחתונים. צחוק כה רם נשמע כשנכנס לאולם הגדול. לעומת זאת, שלושת הקונדסאים והיורש של הקונדס הרביעי פשוט חגגו. אם כי לכמה רגעים, שם הארי לב ללופין שמידי פעם הביט בו בפנים ספק מודאגות ספק סקרניות.
תגיבו..בבקשה?
חולה על דניאל רדקליף הכוסון
כנסו לאתר שלי:www.magichp.tipo.co.il
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2005 23:13 |
|
| |
אני מקווה שבעתיד מישהו עוד יתן לך תגובות בונות.
NOCH JEMAND DEUTSCH?
|
|
|
|
|
![](http://hydepark.co.il/<a href="http://img301.imageshack.us/img301/4200/anni3fq.th.jpg" target="_blank">http://img301.imageshack.us/img301/4200/anni3fq.th.jpg</a>[/IMG][/URL])
, הארי עוד לא עבר את הטסט. בלי להזכיר שזה פרולוג. זוהי הסיבה שזה רץ. כתבתי את זה כדי שלא תתחילו מאפס. זו מן הקדמה קטנה, זה הכל..