מטרת מאמר זה היא לבחון, מה אפשר ללמוד על דיני אירוסין ונישואין,מפשט פסוקי התורה.


א. יצירת הקשר

על-פי התורה, קשר בין איש לאישה נוצר בשני שלבים - אירושין ולקיחה. ניתן להוכיח שאלו שני שלבים נפרדים מהפסוק (דברים כ7) "ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה".

האירושין (שנקראים בלשון חז"ל קידושין) הם יצירת הקשר הפורמלי בין האיש לאשה - לאחר האירושין, האישה כבר נחשבת "אשת איש", כפי שניתן ללמוד מהפסוק (דברים כב23-) "כי יהיה נער בתולה מארשׂה לאישׁ ומצאה אישׁ בעיר ושׁכב עמה. והוצאתם את-שׁניהם אל-שׁער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו... ואת-האישׁ על-דבר אשׁר-ענה את-אשׁת רעהו..."

הלקיחה (שנקראת בלשון חז"ל נישואין) היא המגורים המשותפים בבית אחד, כפי שניתן ללמוד מהפסוק (דברים כד5) "כי-יקח אישׁ אשׁה חדשׁה לא יצא בצבא ולא-יעבר עליו לכל-דבר נקי יהיה לביתו שׁנה אחת ושׂמח את-אשׁתו אשׁר-לקח".

בסיפורים מלפני מתן תורה, לא נזכרים אירושים כלל, אלא רק לקיחה. מכאן, אולי, למד הרמב"ם שהאירושים הם "המצאה" של התורה, כפי שכתב בתחילת הלכות אישות: "קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק--אם רצה הוא והיא לישא אותה--מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה--יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה...".

כלומר, לפני מתן תורה, איש יכל פשוט לקחת אישה ולגור איתה ביחד, ללא כל טקס פורמלי; אחרי מתן תורה, נצטווינו לעשות טקס פורמלי של אירושׂין, לפני תחילת המגורים המשותפים.

האם, לאחר מתן תורה, אישה שגרה עם איש ללא אירושין נחשבת ל"אשת-איש" (לעניין איסור ניאוף)? לפי פשט הפסוקים, התשובה היא כן, כי זה היה הדין לפני מתן תורה, והתורה לא ביטלה דין זה בשום מקום.

האם, לאחר מתן תורה, עדיין מותר לגור ביחד ללא אירושׂין?

לפי הרמב"ם אסור לעשות כך. בספר המצוות הוא נימק קביעה זו בפסוקים (דברים כב13) "כי יקח איש אשה ובא אליה..." / "כי יקח איש אשה ובעלה...", כלומר, אדם שרוצה לקחת אישה ( = לשאת אותה = לגור איתה ביחד) צריך לפני-כן לקדש אותה בביאה / בעילה, או באחת מהדרכים האחרות שהאישה נקנית בהן (כסף או שטר). אך פירוש זה קשה משתי סיבות:
א. על-פי הפשט, פסוקים אלה אינם מצוה, אלא הקדמה לפרשה הבאה (פרשת מוציא שם רע, או פרשת גירושין)
ב. אם בכל-זאת נפרש שזו מצוה, אז המצוה היא דווקא לארשׂ בביאה, וזה כמובן אינו נכון.

לכן נראים יותר דברי רמב"ן, ראב"ד ושאר המפרשים, שמדין תורה מותר לאדם לקחת אישה ( = לגור איתה ביחד) גם בלי לארשׂ אותה, ואז היא נקראת "פילגש" [כמה הסתייגויות: א. לפי רוב הדעות זה אסור מדרבנן; ב. מדובר רק בחיים משותפים קבועים ולא בקשר גופני חד-פעמי, שהוא אסור משום "לא תהיה קדשה"; ג. אם הם לא שומרים דיני טהרה, זה אסור מהתורה לכל הדעות משום "אל אישה בנידת טומאתה לא תקרב"].

לפי דעה זו, החידוש של התורה הוא, לא בכך שיש מצווה לארשׂ אישה, אלא בכך שלאירושׂין יש תוקף משפטי. ייתכן שלפני מתן תורה היו אירושׂין, אך לא היה להם תוקף, ואיש שבא על אישה מאורשׂת לא נחשב לנואף (כך דינם של בני נוח - ע' רמב"ם הלכות מלכים ט:ט); אך התורה קבעה, שהקשר הבלעדי בין איש לאשה מתחיל כבר עם האירושין, ואיש שבא על אישה מאורשה נחשב לנואף ודינו מוות.

ועכשיו שאלה לחוקרים: האם אפשר להכריע בין הדעות הללו מתוך מקורות הסטוריים אחרים מלפני מתן תורה? מה ידוע לנו על אירושין ונישואין לפני מתן תורה, בעם ישראל ובעמים אחרים?



ב. סיום הקשר

על-פי התורה, קשר בין איש לאישה מתפרק בשני שלבים - ספר כריתות ושילוחין (דברים כד 1): "כי-יקח אישׁ אשׁה ובעלה, והיה אם-לא תמצא-חן בעיניו כי-מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה, ושׁלחה מביתו".

ספר הכריתות כורת ומנתק את הקשר באופן פורמלי; השילוחים הם פשוט סיומם של המגורים המשותפים.

בסיפורים מלפני מתן תורה, לא נזכר כלל ספר כריתות, אלא רק שילוח (אברהם שילח את הגר, משה שילח את ציפורה וכו'). דבר זה מתאים לדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ט:יב, לגבי בני נוח: "ומאימתיי תהיה אשת חברו כגרושה שלנו--משיוציאה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה: שאין לה גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה--פורשין", כלומר, אצל בני נוח, שלא קיבלו את התורה, אין ספר כריתות, והקשר מסתיים עם הפסקת המגורים המשותפים.

האם, לאחר מתן תורה, אפשר להסתפק בספר כריתות ללא שילוחין? כלומר: אם אדם נותן גט לאשתו, ולאחר מכן ממשיך לגור איתה באותו בית, האם הם נחשבים גרושים?

ע"פ פשט הפסוקים, נראה שלא, כי לפני מתן תורה היה צורך בשילוחין כדי לסיים את הקשר, והתורה לא ביטלה דין זה, אלא רק הוסיפה את הצורך בספר כריתות. לפי זה, אם איש נותן גט לאשתו וממשיך לגור איתה, היא עדיין נחשבת ל"אשת איש" לעניין ניאוף.
חז"ל הגיעו לדין דומה אך מטעם אחר - לדברי חז"ל, הגירושין בתוקף, אך יש לחשוש שמא האיש אירשׂ אותה מחדש בזמן שהתייחדו, ולכן היא ספק אשת-איש (רמב"ם הלכות גירושין פרק י).

ושוב שאלה לחוקרים: מה ידוע לנו על ספר-כריתות ועל שילוחין לפני מתן תורה, בעם ישראל ובעמים אחרים?



ג. בין התחלת הקשר לבין סיום הקשר

אם איש ואישה חיים יחד ללא אירושין, ואז נפרדים ללא ספר-כריתות - האם הם עדיין נחשבים לנשואים?
התשובה לשאלה זו תלויה בשאלת התלות שבין שתי ה"המצאות" של התורה - האירושין וספר-הכריתות:

א. אפשרות אחת היא שיש תלות ביניהם, כלומר מטרתו של ספר הכריתות היא רק לבטל את האירושין. לפי זה, אם לא היו אירושין, אין צורך בספר כריתות, והדין הוא כמו דינם של בני נוח, כלומר הקשר בין האיש לאישה מתחיל עם תחילת המגורים המשותפים, ומסתיים עם סיום המגורים המשותפים.

ב. אפשרות שניה היא שאין תלות ביניהם, אלו שתי המצאות נפרדות ובלתי-תלויות. ולכן, אם איש לקח אישה וגר איתה בבית אחד עד שהיא נחשבה לאשתו, הוא צריך לתת לה ספר-כריתות כדי לסיים את הקשר ביניהם. ראיה לאפשרות זו ניתן להביא מהפסוק שפותח את פרשת הגירושין - "כי יקח איש אישה...". לא נאמר "כי יארש איש אשה" אלא "כי יקח", ומכאן שגם לאחר לקיחה בלבד, ללא אירושין, עדיין יש צורך בספר כריתות (לאחר אירושין בלבד, ללא לקיחה, כמובן שיש צורך בספר כריתות, כי אין משמעות לשילוחין).

לסיכום:
* לפני מתן תורה, קשר בלעדי ומחייב בין איש לאישה מתחיל עם תחילת המגורים המשותפים, ומסתיים עם סיום המגורים המשותפים.
* לאחר מתן תורה, קשר בלעדי ומחייב בין איש לאישה מתחיל עם האירושין או תחילת המגורים המשותפים , ומסתיים עם ספר-כריתות וגם סיום המגורים המשותפים.

אראל שכחת את המרכיב המשמעותי ביותר בשלבי הנישואין על פי פשטי המקראות והוא תשלום מוהר!
המנהג הרווח בזמן המקרא הינו תשלום כסף מלא בקניית אישה. מעשה העבד של אברהם שנותן מתנות לרבקה ולמשפחתה תמורת הסכמתם לנישואין [שמו לב שלרבקה הוא נותן ישר כי הוא מבין שתנאו התקיים ואילו למשפחתה הוא מספר שקודם שאל לגבי משפחתה ואז נתן את המתנות] מתנות אלו הם המוהר הנוהג בעולם = תשלום תמורת קניית האישה [אינני נכנס לדיון על מהות הקנין של נשים במקרא].
דברי שכם בןחמור לבני יעקב "הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה .. ותנו לי את הנערה לאישה" בראשית ל"ד יא-יב הינם דוגמא נוספת לנוהג הפשוט של תקופת המקרא והוא קניית בכסף מלא של האישה כדי להעבירה לרשות הבעל לפני כל מגורים ביחד מוהר שהוא מעשה קניין ממש.
גם דיני התורה מכירים את דין המוהר ואת הנורמה הרווחת של משפט הבנות כלומר דרך ליקוחין כפי שמקובל לשלם בעולם!
"כמשפט הבנות יעשה לה" שמות כ"א ט: דורשת התורה מאדם שמייעד את האמה שלו לבנו ולא מפרטת מהו משפט הבנות כי יש נורמה של נישואין כפי שראינו בספר בראשית
"כסף ישקל כמהר הבתולות" בדין מפתה, שמות כ"ב טז. אם אבי הנערה יסרב לתת אך ביתו לאיש המפתה לאישה למרות זאת הוא ישלם מחיר של מוהר בתולות כיוון שבחורה זו תקבל מחיר פחות עתה שאיננה בתולה. ולענייננו יש נוהג מקובל של נישואין והוא איננו חיים משותפים הוא בעילת נישואיןכפי שנטען על ידי אראל סגל אלא תשלום כספי גבוה של מוהר לפני תחילת הנישואין למשפית הכלה.
בניגוד למה שעולה מתפיסת הרמב"ם פשטי המקראות מצביעים לדעתי על נורמת נישואין מקובלת של מוהר שעיקרו הולך לאבי הנערה.
חז"ל לעומת זאת מדברים על תפיסה אחרת לגמרי של קידושין. לשיטתם אדם משלם סכוםסמלי של שווה פרוטה בנישואין ובכך יוצר קודושיןולא ותשלום גבוה של מוהר. ואילו הגירושין הוא משלחם את "המחיר המלא" של הקידושין בכסף הכתובה בכך מתקשר הדיון לתפיסת הגירושין של חז"ל לא עוד גירוש באמירה בלבד כמנהג המוסלמי ולא גירושין על ידי ספר כריתות כפשט המקראות אלא תשלום שיאפשר לאישה להתקיים ללא הבעל כסיום חובותיו לקשר בניהם.
על ידי כך חז"ל מחדשים דבר נוסף והוא שעיקר הכסף שהבעל משלם על הקניין של האישה איננו מועבר לאבי האישה בעת הקידושין אלא לאישה עצמה! בגרושין ואילו הקידושין הוא רק מתחייב לשלם זאת ולא עושה זאת בפועל.
לסיכום:
עולם הנישואין המוכר לתורה בנוי על תשלומי מוהר על פי הנורמה המקובלת בעולם העתיק [העבד, שכם בן חמור, אמה עברייה, ודין מפתה].
המוהר הינו תשלום ממשי ולא סמלי ככסף הקידושין של חז"ל.
חידושם של חז"ל בניגוד לפשטי המקראות הינו הכתובה! שפרושה מעבר מעולם מוהר שבו עיקר התשלום הוא בנישואין והגרושין נעשים בקלות על ידי ספר כתוב אלא תשלום סמלי של כסף קידושין בנישואין ועיקר תשלום כסף הקניין הינו בגרושין והוא הולך לאישה עצמה

אראל: צריך לעשות הבחנה בין הפועל לשכב לבין הפועל לבעל. כל משכב שכוונתו לקיחת אישה קרוי במקרא לבעל. אם אתה מכיר דוגמא יוצאת מן הכלל הזה אשמח לשמוע